״שנאת ישראל״ הינו מושג עתיק יומין, המלווה את העם היהודי מראשיתו. ביטויים לכך הגיעו לאורך כל הדורות, ונראה שאין הדור שלנו שונה בכך. מול החורבן וההרס של המלחמה האחרונה, מתעוררות שאלות רבות – בעיקר בדבר זהותנו כעם, כחברה וכתרבות.
לאורך כל הדורות ישנם אותם ״בעלי חורבן״ – אותם אנשים, גופים ומדינות אשר במעשיהם ובדרכם מובילים לסבל, להרג ואף שואפים בהשמדת עמים שלמים. לאורך ההיסטוריה האנושית נראה כי בעלי החורבן, ובפרט הבולטים שבהם – נטו לרדוף, להרוג ואף שאפו להשמיד את בני ישראל.
מאז הפיכתם של בני ישראל לעם, ולמעט דורות בודדים (כמו דור שלמה המלך) – נראה כי תמיד היו אלה אשר עמדו עלינו לכלותינו. ההיסטוריה שלנו מלאה בסיפורים בדבר רדיפה, הריגה ורצח של יהודים, ורק בשל היותם יהודים. בעידן המודרני, ומאז הקמת מדינת ישראל, שנאה זו לובשת צורות חדשות, אך במהותה היא אותה שנאה עתיקת יומין. אותם רוצחים שפלים מצאו תמיד דרך לזהות את היהודים – גם כאשר יהודים אלה ביקשו להסתיר או להדחיק את זהותם הדתית, התרבותית, האתנית והרוחנית.
בולט כי דווקא בעת ״צרה ה יא ליעקב״, ובעיקר כאשר בתוך העם התעוררו מחלוקות (לרוב ביחס לזהותנו) – גורמים אלה הצליחו לממש את שאיפותיהם (הגם כי אף פעם לא הצליחו להשמיד את העם). תופעה ייחודית נוספת היא שכאשר פוגעים בנו – זהותנו כעם מתחזקת, אנו מתאחדים והיצירה הרוחנית והתרבותית שלנו פורחת. נשאלת השאלה, כיצד נוכל להקדים את בעלי החורבן? כיצד נוכל למנוע מבעלי החורבן לבצע את זממם? כיצד נוכל לקדם אחדות בינינו אשר תגן עלינו מפניהם כעת ובעתיד?
לאחר אלפי שנות גלות אשר היו מלאות ברדיפות, גרושים, נדודים ורציחות, הצלחנו להקים מדינה יהודית בארצנו ולזכות בעצמאות מדינית. מדינה אשר אמורה לספק לנו מקלט בטוח מבעלי החורבן ושונאי ישראל. עם זאת, התקופה האחרונה עוררה סדקים בתפישה שלנו את המדינה ובתפקידה בתוך רצף ההיסטוריה. אם כך, מודע המקלט איננו שלם? כיצד הצליחו בעלי החורבן לממש את זממם גם כאשר לעם יש עצמאות מדינית?
שאלות אלה מטרידות רבים כיום, ועלינו להביט בהיסטוריה שלנו על-מנת לענות עליהן.
כאמור, כאשר המחלוקת בתוכנו מתעצמות, בעלי החורבן מזהים זאת ורואים בכך שעת כושר. לפני המלחמה, דיברתי רבות על הצורך באחדות ועל הסכנות הישירות והממשיות הטמונות באיבוד הסולידריות הטבעית בתוך עם ישראל. כעת, לאחר השבר והחורבן – לא ניתן להתעלם עוד מעמדה זו.
קיימת עלינו חובה היסטורית, לאומית, רוחנית ומוסרית לקדם אחדות בינינו. לתפיסתי, הדרך החזקה, האפקטיבית והנכונה ביותר לקדם אחדות שכזו היא דרך עיסוק עמוק וישיר בזהות שלנו, תוך עיצוב וכינון עצמאות תרבותית לישראל.
מאז קום המדינה, ובפרט לאחר החורבן שהתרחש עלינו בחג שמחת תורה, אנו מחויבים לשאול את עצמינו: מה היא הדרך הנכונה להבין את זהותנו? בעיני, העיסוק בנושא והגעה למטרה זו שווה למלחמה קיומית של ממש. עלינו להתייחס לנושא באותה הרצינות וכובד הראש בו התייחסנו למלחמת העצמאות ולמלחמות ישראל השונות. המלחמה על עצמאותנו התרבותית היא מלחמה לכל דבר ועניין. היא מלחמה תרבותית, ערכית, מוסרית ופסיכולוגית. מלחמה בה אין לנו את הפריבילגיה להפסיד.
אחרי מלחמת העצמאות, השגנו עצמאות מדינית ואף הסכמנו שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. עם זאת, המאבקים בתוכנו לא הפסיקו ונראה כי השנה האחרונה הביאה לפני השטח את העובדה כי לא הסכמנו על יסודות הבסיס. כלומר, לא הסכמנו על המשמעות העמוקה של המושג ״מדינה יהודית״? יוצא מכך שאף שהושגה עצמאות מדינית, עדיין לא השגנו עצמאות תרבותית. בלי עצמאות תרבותית – עצמאותנו המדינית נפגעת ונחלשת.
מכאן, בעוד עצמאות מדינית וכלכלית דומה לגאולת הגוף, עצמאות תרבותית דומה לגאולת הנפש. כשם שבלי הנפש המחיה, הגוף אינו יכול להתקיים – כך גם עצמאות מדינית וכלכלית אינה יכולה להתקיים ללא עצמאות תרבותית. עלינו לראות במלחמה על עצמאותנו התרבותית כראשית הצירים להשגת עוצמה מדינית. עלינו לראות בכך מלחמה משותפת, שמניעה את העם, מאחדת את העם ובונה בסיס איתן להצלחה מדינית. עלינו לאתגר את המחשבה המעגלית, עלינו לפרוץ את גבולות הציניות ועלינו לקדם מרחב לשיח מחיה עבור העם.
כאמור, אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על נפשו של העם היהודי ומדינת ישראל. מלחמה זו היא מהחשובות שבמלחמות ישראל והיא ראשית הצירים להצלחה שלנו כעם, כחברה, כמדינה וככלכלה. המאבק על דמותו של העם תהיה למקור עוצמה ולמעטפת ביטחון והגנה. אסור לנו להקל ראש במאבק על עצמאותנו התרבותית. עלינו לעסוק בזהות עמנו. עלינו לדרוש, לעצב ולאפיין את עתידנו התרבותי. עלינו לעשות זאת ביחד, ביצירתיות, בתבונה ולייצר מרחב לשיח בין חלקיו השונים של אותו העם.
אליהו ירדני נמצא גם בפלטפורמות הבאות:
